לצפייה באלבום תמונות של עוזי לחצו כאן

 

עוזי ריטֶה נולד בתל אביב ב- 20.12.1937. מגיל צעיר אהב טבע ובעלי חיים, ובתחילת שנות החמישים היה  ממייסדי "אצח"ה" – אגודת צעירים חובבי החי – חבורת בני נוער שעסקה באיסוף וזיהוי של בעלי חיים, ארגנה הרצאות בנושאי טבע, ערכה סיורים וטיולים, וגם מחנות עבודה בקיבוץ חולתה בסמוך לאגם החולה. עוזי, עם חברים אחרים באגודה, היה ממונה על שמירת הטבע מטעם המועצה האזורית בהרי יהודה, עוד לפני שנוסדה רשות הטבע והגנים.

בטרם מלאו לו 6 כבר ידע קרוא וכתוב, קפץ על כיתה א' והחל בלימודים בביה"ס "בלפור" בתל אביב. כשהיה בן 17 סיים את לימודיו בתיכון עירוני א' בתל אביב, והחל ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. את שירותו הצבאי עשה בגדנ"ע. בהמשך לימודיו בירושלים פגש את שלומית, תלמידה בבית ספר תיכון בעיר, וב- 1962 השניים נישאו.

עוזי ריטה היה חוקר תהליכי אבולוציה בטבע והתמקד בחשיפת השונות הגנטית של אוכלוסיות וההשפעה של תנאים סביבתיים על המבנה הגנטי שלהן. את העבודה לקבלת תואר מוסמך שחקרה אוכלוסיות של עכברים בחורבת סעדים שליד ירושלים עשה בהדרכתו של פרופ' יעקב ורמן. ב- 1969 השלים את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת מישיגן בהדרכתו של פרופ' לארי סלובוטקין, שעסקה באוכלוסיות של הידרות. את עבודת הפוסט דוקטורט עשה במכון הסמיתסוני לחקר אזורים טרופיים בפנמה. בשנת 1971 שב לאוניברסיטה העברית, והתמנה למרצה במחלקה לזואולוגיה. לימים עבר למחלקה לגנטיקה ואף עמד בראשה. ב- 1979 התמנה למרצה בכיר, ב- 1988 נסע לשנת שבתון באוניברסיטת הוואי בהונולולו, וב- 1989 התמנה לפרופסור חבר באוניברסיטה.

קבוצת מחקרים אחת שהיה שותף להן עסקה בשאלות כגון מה מאפיין פרטים המהגרים מאוכלוסייה מסוימת ומקימים אוכלוסייה חדשה, והאם ניתן לחזות על סמך אפיונים גנטיים איזו אוכלוסייה פולשת תצליח להתבסס בבית הגידול החדש. זמן רב התרכז במחקר הדינמיקה באוכלוסיית עכברים בחורבת סעדים, וחקר אוכלוסיות גם ברמת הגולן, באילת, בספרד ובסקנדינביה. ב- 1981 נסע לשנת שבתון באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, ועבד במעבדתו של פרופ' אלן ווילסון, חלוץ המחקר הגינאלוגי-מולקולרי (ניצול השונות המולקולרית לשיחזור הקשרים המשפחתיים בין מיני יצורים חיים). ריטה היה מחלוצי השימוש ב- DNA מיטוכונדריאלי העובר בתורשה אימהית, ויישם שיטה זו במגוון רחב מאוד של מחקרים, בין השאר במחקר שבדק האם קיימים הבדלים גנטיים בין עדות ישראל: יהודים אשכנזים, צפון אפריקאים, יוצאי אסיה הקטנה וארצות הבלקן, יוצאי המזרח הקרוב,  תימנים, ויוצאי אתיופיה. התברר שהקרבה הגנטית בין מרבית העדות גבוהה מאוד.

עוזי היה מרצה מחונן ואהוד, ושנים רבות היה המורה העיקרי לאבולוציה באוניברסיטה העברית. כמו כן לימד קורסים מיוחדים בביולוגיה בחוג לפסיכולוגיה ובתכנית "אמירים" לסטודנטים מצטיינים. עסק בכתיבה ובעריכה בכתבי העת המדעיים לנוער "לדעת" ו"מדע", ובאנציקלופדיה המדעית לנוער שראתה אור בהוצאת "כתר". כתב מאמרים וחומרי לימוד באקולוגיה ואבולוציה לתלמידי האוניברסיטה הפתוחה ולמורים לביולוגיה בבתי הספר התיכוניים.

אהב מאוד לקרוא ספרות מקצועית וספרות יפה ולהאזין למוסיקה קלאסית.

בשביעי של פסח תשמ"ג, 4.4.1983, תקופת מלחמות השבת בכביש רמות בירושלים, נכנס עוזי בטעות עם מכוניתו לרחוב יחזקאל בשכונה החרדית גאולה. המכונית הותקפה במטר של אבנים במארב מתוכנן, ולבנה גדולה שזרק נער בן 14 פגעה בראשו ופצעה אותו באורח קשה. עוזי הובהל לבית החולים "הדסה" עם דימום קשה בראשו, ובו ביום עבר ניתוח מציל חיים.

האירוע עורר הד ציבורי נרחב. בתגובה, עמיתיו של עוזי במחלקה לגנטיקה באוניברסיטה העברית ארגנו עצרת מחאה נגד אלימות השבת בירושלים, והיא התקיימה בכיכר ציון בעיר ב- 11.4.83. את העצרת הנחה נתנאל לורך ז"ל, ונשאו בה דברים פרופסורים ואנשי רוח, וראש העיר טדי קולק. רוב הדוברים קראו למנהיגי הציבור החרדי לגנות את מעשי האלימות. המשורר יהודה עמיחי אמר שמעשי האלימות הם בגדר חילול השם ופגיעה בדמוקרטיה. הוא קרא לאכיפת החוק, ולנקיטת יחס שווה למיידי אבנים יהודים וערבים. ההיסטוריון פרופ' שמואל אטינגר אמר בעצרת כי קנאים יהודים המיטו שואה על העם במשך הדורות, והזהיר כי כניעה לאלימות של אלה הגורסים שהאמת נתונה בידיהם תביא חורבן על החברה.  פרופ' יהושע פורת גינה את הציבור החרדי שהתנגד לרעיון הציוני ולהקמת המדינה, וגם את אלה שפטרו את החרדים מחובות אזרחיות בסיסיות כגון תשלום מיסים. ד"ר שלום רוזנברג החרדי שנאם אף הוא בעצרת, קרא למצוא את האשמים במעשה ולא להעניש ציבור שלם באופן קולקטיבי. הוא הוסיף שעל הפלגים השונים להידבר זה עם זה, ולחרדים אמר ש"עליהם לבער את הקוצים בכרם שלהם". ראש העיר טדי קולק בירך על גינויי האלימות של הרבנים הראשיים בעקבות הפגיעה בעוזי, ואמר כי ירושלים לא תסבול מעשי אלימות מכל סוג שהוא. עוד הוקראו מכתבים שכתבו לעצרת נשיא המדינה יצחק נבון, שקרא לכל חלקי הציבור להגן על חופש המחשבה, הביטוי וכבוד האדם, ונשיא האקדמיה הישראלית הלאומית למדעים, פרופ' אפרים אורבך.

נציגי העדה החרדית ביקרו את ריטה בבית החולים, וביקשו ממנו לעשות הכל כדי שההפגנה לא תצית גל אלימות נגד חרדים. שלושה חודשים לאחר מכן נעצר נער חרדי תושב שכונת מאה שערים, שהודה במעשה ושיחזר אותו.

עוזי הצליח להתאושש ולהשתקם, וכעבור שבועות אחדים שב לעבודתו באוניברסיטה העברית. הנער הפוגע הועמד לדין פלילי.

לפני כעשר שנים לקה עוזי בדמנציה שאובחנה כנובעת מהפציעה בראשו, ונאלץ לפרוש מעבודתו האקדמית. מת ב- 23.10.12. הותיר אחריו אישה – שלומית, ארבעה ילדים: נעמה, נורית, עומר והדר, ושבעה נכדים: איתמר, גלי, נועה, יהלי, אלישע, עילי ורונה.

לקריאת מאמר לזכרו של עוזי בעיתון "הארץ" במדור "אחרי מות" מאת עופר אדרת, שהופיע ביום הולדתו ה- 75 של עוזי, 20.12.2012, לחצו כאן

 

דברים שנאמרו בהלוויה של עוזי מפי בני המשפחה, 25.10.12:

שלומית: 

בשביל לספר על המת צריך לכתוב ספר, וזאת לא אעשה. עוזי היה איש של ספרים, איני זוכרת אותו מעולם באיזושהי סיטואציה שלא החזיק מילים כתובות ביד או שקרא. הוא היה כל כך מחובר לאותיות, לפענוח, מכאן התכונה כנראה של איש מחקר – לפענח. מטיבו היה סקרן. חשבתי לי שאם לא היה ביולוג היה פילולוג – חוקר שפות. נפגשנו לפני המון המון שנים, אני ילדה כבת 17 והוא קצת יותר, כבר היה סטודנט באוניברסיטה. המפגש היה בעיקר דרך המוסיקה, והשאר – כולם העומדים כאן רואים – ילדינו ונכדינו הבוגרים והצעירים המקסימים.

עוזי אהב ספרים, מוסיקה, טיולים. אין טיול קטן או גדול שהיה מסוגל לוותר עליו. הלך הרבה וידע את שבילי הארץ היטב, ידע לקרוא את המפה נפלא. את זאת למד עוד מימי הגדנ"ע, שבחיל זה שירת כשהיה בצבא.

על מחקריו לא אדבר – על כך יעידו חבריו במדע והעבודות שהשאיר אחריו. גם הרצאות לא מעט הרצה לבני נוער שהדריך ולימד.

תמיד בצניעות ובענווה. מעולם לא שמעתיו מתרברב, לא מדבר סרה באיש, ואיני זוכרת ששמעתי קללה יוצאת מפיו. התכונה היותר "קשה" במרכאות שהיתה לו היתה העקשנות. אם ידע או הכיר בצדקת דבר או מישהו או משהו עמד על כך בכל יכולתו ובתוקף. ואכן היו ויכוחים רבים....

על תקופת הדעיכה בחייו איני רוצה להתעכב למרות שבמבט לאחור היא ארכה לא מעט והעציבה והעיבה על משפחתנו לא מעט. מרגע שאיבד את המאור הגדול שלו – מוחו – כבר לא היה טעם לשום דבר. הדבר המדהים שגילינו בעת דעיכתו היא יכולתו להביע את עצמו בציורים שהם יפים בעיניי.

זהו, מה יש לדבר: היה איש – איננו עוד.

נעמה: 

אבא, 

קשה עכשיו לנסות לסכם או לומר דברים.

10 השנים האחרונות היו פרק אינטנסיבי ועצוב, דל משתתפים, נפרד ממה שהיה לפניו. ומה שהיה לפניו עדיין בגדר רסיסים, חלקי תמונות.

סיור משותף, ביום חול, באמצע בית ספר, עם החברה להגנת הטבע לחברון ומערת המכפלה.

הכנה לחוג צפרות עם מגדיר ציפורים שתרגמת במיוחד בשבילי כי המהדורה העברית אזלה.

מפגש מקרי בתחנת האוטובוס של קו 24 ברח' רחל אמנו – אתה חוזר כרגיל, באוטובוס וברגל מהאוניברסיטה ואני לכיוון הצופים.

קם כל בוקר עם החדשות ברדיו במקלחת, הולך למכולת להביא לנו לחמניות לסנדביץ' של בית ספר, מכבה את האורות בבית, אוסף עיתוני הארץ לערימה שבועית...

שוכב בבית עם תחבושת על הראש, מקבל אורחים, שליו, לא כועס, מקבל את הדין. מחלים וממשיך הלאה.

ועולם שלם, שהיה בשבילך עולם ומלואו, שמתקיים בעבודה, כל יום מבוקר עד ערב, עליו בעצם אנחנו לא ידענו הרבה.

כתב לנו אתמול באינטרנט בחור בשם גיא שיאון – אנחנו לא מכירים אותו אבל הדברים שלו מספרים משהו עליך:

"פרופסור עוזי ריטה לימד אותי בתואר ראשון גנטיקה של אוכלוסיות. הוא עמד בפני אולם קנדה, אולם ענק מלא תלמידים ובקול חרישי ובאופן שנראה מלא ענוה או ביישני, דבר שעמד בניגוד לתוכן השיעורים שהיו מענינים ומלאי השראה כאילו נאמרו בקול גדול...

נדמה היה לי שהוא חושש מציבור התלמידים הגדול הזה. אבל בשיחות אישיות של אחד על אחד, נתגלה איש שיחה מעניין ורחב אופקים, שיש לו סבלנות רבה לסטודנטים ולרעיונותיהם התמימים.אני זוכר אותו בחיבה רבה".

הזמן אני מקווה יעשה את שלו ויפזר את הענן שמסתיר. גוגל יעזור לנו ללמוד על העבודה, המחקרים, והזיכרונות שלנו מהבית יתחילו להתבהר ולחזור.

ישנה גם הקלה גדולה  - שחררת את עצמך מתהליך מתמשך  בו נכלאה הנפש בתוך הגוף והתודעה הלכה והתנתקה ממה שקורה בחוץ.

ומהבדידות.

למרות כל זאת לא רצית להניח גם כשהיה נדמה שכבר אפשר, והתעקשת כל פעם מחדש להתגבר ולהמשיך הלאה.

Philip, your hands, heart and your total devotion to Aba where the most important and significant support for him in the past 8 years.

What you gave Aba - none of us did and we thank you from the bottom of our hearts for this.

You will always be part of our family.

ותודה גדולה נוספת לאולגה – שליוותה אותך במסירות רבה לאורך השנים והצליחה לשמור בדרכה המופלאה על איזשהו ערוץ תקשורת איתך – דרך המוסיקה.

נהוג בטקס הקבורה לבקש סליחה מהמת על תהליך הקבורה עצמו. אני רוצה לבקש סליחה על החיים, על מה שלא עשינו מספיק והיינו יכולים לעשות טוב יותר בשבילך.

בחרנו לך מקום בין שתי התחנות הראשיות בחיים שלך – תל אביב וירושלים עם נוף שלו ורגוע כמו שהיית אתה.

אני מקווה שתיקח איתך את אהבתנו. תנוח בשלום ושלווה.

 

עומר: 

אבא, זהו. הכל נגמר. אתה תלך ותתרחק ואנחנו נישאר עם הזיכרונות.  עם הזיכרונות והסיפורים והתמונות.

על שבעים וחמש שנותיך אפשר להסתכל מהרבה זוויות,  אבל נדמה שנקודת המפנה המכרעת בחייך הייתה לפני כמעט שלושים שנה,  כאשר נפצעת קשה בראשך מאבן גדולה שיידו עליך חרדים בירושלים.  הייתי אז בן שתים-עשרה,  וכבר אז כמעט ואיבדתי אותך.  מאותו יום החיים שלך ושל כולנו השתנו.  השתנו ולא השתנו.  אתה מעולם לא ביקשת נקמה.  נשארת אדם שלו, פתוח וסובלני,  וכל שרצית היה לחזור במהרה לאוניברסיטה,  למחקר ולהוראה.  שם היה העיקר.  וכך אכן עשית.  התגברת והתקדמת,  היית לראש המחלקה לגנטיקה באוניברסיטה העברית וגם הפכת לפרופסור.  אבל אנחנו בבית ידענו שלא הכל קל.  שיש דברים שהולכים ונעשים קשים,  כמו לדבר בטלפון,  להתמצא במרחב ולא ללכת לאיבוד.  משנת השבתון האחרונה שלך כבר חזרת אחר לגמרי,  ואנחנו הילדים הבנו לפתע שהתהפכו התפקידים.  הפכנו להיות המטפלים ולא המטופלים.  היו אלה ימים קשים לך ולכולנו.  להכיר במצב, לעכל, להכיל, להסתכל קדימה, להיות מעשיים ולא רגשניים.  לשמוע אותך חוזר שוב ושוב על אותם משפטים ולא להבין איך כל זה קורה.

בשנים האחרונות מצבך הדרדר בהדרגה. הפסקת לדבר. כבר לא יכולת ללכת.   היה לי מאוד קשה לראות אותך ולבקר אצלך בלי יכולת לתקשר איתך.  לדבר איתך בלי שתהיה תגובה.  כמעט ולא ביקרתי אותך והיום אני מצר על כך.  את הרגעים האלה אי אפשר להחזיר.  הדאגה של נעמה, של נורית, וכמובן של פיליפ היקר שטיפל בך במסירות ובהתמדה לא רגילים,  החזיקו אותך בחיים כל כך הרבה שנים.

אני רוצה לזכור את הדברים הטובים, את הימים השמחים. את הטיולים האינסופיים במכונית ברחבי הארץ,  לצפון ולדרום,  לסיני,  טיולים בארצות-הברית לעצי הסֶקויה בקליפורניה ולגרנד קניון,  לסולט לייק סיטי ולדיסנילנד.  את שגרת יומך הקבועה כל כך:  פתיחת המנעולים של "הדלת הקידמית" בשש וחצי בבוקר,  את עיתון "הארץ" שהיית מכניס הביתה,  את הגילוח במכונה ליד הטרנזיסטור במקלחת שהשמיע את יומן הבוקר של רשת ב' עם שלום קיטל,  את ההליכה למכולת של שמעון לקניית הלחמניות,  הכנת הסנדביצ'ים והיציאה לעבודה ברגל,  לרחוב עמק רפאים, עד שיבוא קו 24 לקחת אותך לאוניברסיטה.  איך היית דואג לנו תמיד,  רוחץ אותי ואחר כך את הדר באמבטיה,  מסיע אותי לתחנה המרכזית בימי הצבא ופעם אחת אפילו עד שערי בה"ד 10 בצריפין כשאחרתי לקום מהאפטר בקורס חובשים, ואפילו זכורה לי נסיעה לילית אחת מירושלים למלכישוע שבגלבוע, שחס וחלילה לא אפספס את הטיול של חוגי סיירות. 

מעולם לא התערבת בבחירות שעשינו,  האישיות והמקצועיות.  תמיד ידעת לפרגן בדרכך, לברר ולהתעניין.  לא היית רגשן גדול,  אבל ידעת להתרגש, ממוזיקה טובה,  מהסרט "רשימת שינדלר" שראינו יחד,  או מההצגה "הילד החולם" שנסענו לראות יחד ב"הבימה".  כל מי שהכיר אותך אהב אותך,  וכך נזכור אותך תמיד – צנוע ואהוב.  נוח בשלום ובשלווה.

הדר: 

לאבא שלנו היקר,

אנחנו נפרדים ממך היום אחרי דרך ארוכה או בעצם משלימים פרידה שנמשכת כבר שנים רבות. האדם החכם שהיית כבר איננו איתנו לא מעט שנים וכבר שנים רבות שאנחנו מתגעגעים אליך אבא.

היית לי אבא אהוב, למדתי ממך שקט ותבונה, רגישות ואהבת חיות עמוקה. לא היינו צריכים לדבר הרבה כדי לדעת, אבל נפש אל נפש הרגשנו הכל.

אבא, שמך כחוקר הלך לפניך - ואתה הלכת הרבה אחריו, בענווה ובשקט האופייניים לך.

ראשך הכיל כל כך הרבה, אבל הסגרת כל כך מעט. ובתוך השקט והמופנמות, פעם בחוזקה לב נבון שראה והרגיש, מחה דמעות התרגשות לעתים קרובות והגניב קריצות שובבוּת.

בכל אחד מאתנו משהו ממך, ואת מה שטבעת בנו אנו מעבירים לילדינו. אתמול נאספנו כולנו בבית ואיתמר למד למבחן במתמטיקה. הוא שאל מי יכול לעזור לו ובחדר שתיקה... סליחה אבא, אחד אחרי השנייה אכזבנו אותך שלא יצאנו ריאליים כמוך. אבל אני מקווה שאתה שלם ושמח עם מי שהשארת אחריך - 4 ילדים ושבעה נכדים מקסימים, שאולי לא יודעים חשבון אבל אנשים טובים כמוך. הריאליות היא כנראה גן רצסיבי.

אנחנו נפרדים ממך כאן בהרי ירושלים, בנוף טבע שאהבת ובאזור בו בילית שעות עבודה רבות. אני בטוחה שסביב כל האנשים שכאן היום, נאספה גם אוכלוסיית עכברים - ניני ניניהם של אלו שהחזקת בידיים האוהבות, שבאו גם הם לחלוק לך כבוד אחרון.

אנחנו מקווים שכאן, תמצא סוף סוף נפשך מנוחה.

ולפני סיום מילה לפיליפ, שליווה אותך לאורך הדרך הארוכה והפך לבן משפחה של כולנו: פיליפ, תודה, אבא לא יכול היה לבקש טיפול מסור יותר ובן חברה טוב ממך. תודה.

 

דברים שכתב אוריאל ספריאל, חבר ילדות וקולגה, 8.12.12:

היכרותי עם עוזי היא מ-1950, שנה בה החלתי את לימודי בבית הספר "תיכון עירוני א'" שנמצא אז ברחוב מזא"ה ליד מגדל המים ואחר כך עבר ליד בנין הסינמטק התל-אביבי (שאז לא היה קיים כמובן). גם עוזי החל את לימודיו באותה שנה, באותו בית ספר. היינו בני אותו מחזור אך לא בני אותה כיתה, כי נדמה לי שעוזי למד במגמה הריאלית, ואני במגמה הביולוגית, שההבדל העיקרי ביניהן היה בשיעור אחד בלבד – המתמטיקה. אלא שעוזי צעיר ממני בדיוק בשנה אחת (שנינו נולדנו בדצמבר), כי הוא קפץ כיתה בבית הספר העממי. עוזי נעשה חבר ב"אגודת צעירים חובבי החי" (אצח"ה) כנראה זמן קצר לאחר תחילת לימודינו בתיכון.

אצח"ה נולדה, עד כמה שהדבר נשמע מגוחך, ממסגרת אחרת שנקראה "ארגון אהל" ש"נוסד" ב-1947 בבית הספר "אחד העם" בתל אביב, כאשר "אהל" הוא ראשי תיבות של אצ"ל, הגנה, לח"י .... ומטרתו הייתה, כן, מלחמה במורים, כשם ששלשת ארגוני המחתרת הללו נלחמו בבריטים. אינני יודע איך זה היום, אך אז הכיתה שלי (כיתה ו') הוציאה את המחנך מכליו ובכעסו על התנהגותנו פלט "אני מכריז עליכם מלחמה". בתגובה מספר ילדים ואני בתוכם הכרזנו על הקמת "ארגון" זה שישיב מלחמה שערה. שלשה ילדים באותה כיתה הובילו את הארגון הזה – עקיבא נוף, שלימים נעשה פזמונאי וגם חבר כנסת, איתן צ'רנוב, ואנוכי. ארגון אהל הוציא "כרוזים" כדרך המחתרות בערב הקמת המדינה, הטריד את המורים בצורות שונות (לא אלימות, כפי שהדברים כיום), וגם קם לו מתחרה, באותה הכיתה, שהקים ארגון מתחרה בשם "פלמח כיתה". הסכסוכים בין שני ה"ארגונים" הללו הביאו גם לאלימות ביניהם. ארגון אהל עשה גם פעילויות חברתיות, קומזיצים, ו... גינת ירקות בחצר בית ברחוב מזא"ה, בית בן שלש קומות, של אבי ז"ל, שראה בגינת הירקות של קבוצת ילדים דבר מוזר אך לא מזיק.

באופן שאינני יכול להסביר היום, ארגון אהל עבר ממלחמה במורים לאהבת הטבע. אפשר לתלות זאת בשלשה גורמים. הראשון – איתן היה נער חזק פיזית וזה היה חשוב במלחמות הבין-ארגוניות, אבל בנוסף, הוא אהב לגדל ציפורים. אז לא היו חנויות של חיות מחמד, והדרך בה השיג ציפורים הייתה באמצעות רוגטקה – הציפורים שפגע בהן היו נפצעות, והוא היה מטפל בהן בכלוב שבנה בחצר ביתו בשכונת פלורנטין בתל אביב ולאחר שנרפאו היו כחיות מחמד שצפה בהתנהגותן. כדי להשיג ציפורים, הוא היה משוטט ברחבי תל אביב הקטנה של אז ובשוליה, וכך התוודע אל הטבע האזורי. יחד עם זאת, המומחיות שלו ברוגטקות הייתה גם נכס במלחמות ה"בין-ארגוניות" שלנו. הגורם השני – אני התעניינתי בצמחים, כנראה בהשפעת דודתי, שהייתה אז מרצה באוניברסיטה העברית ולימים פרופסור פיינברון-דותן. התלוויתי לאיתן בסיורי הרוגטקה שלו, ונשביתי בהתעניינות בציפורים. הגורם השלישי – יום אחד התגלה ארנב בגינת הירקות של ארגון אהל, והיה ברור לנו שהיא ברחה מפינת חי של מועדון "המחנות העולים" שהיה לא רחוק מביתי. תפסנו את הארנב ואז עלתה השאלה מה לעשות בו. אבי הסכים שנחזיק אותו על גג הבית. בנינו לו כלוב, וזה היה הבסיס לפינת החי שקמה על אותו גג, כולל כלובי הציפורים שאיתן השיג באמצעות הרוגטקה. כך, תוך שנתיים-שלש מהקמת ארגון אהל החלטנו על שינוי השם לאגודת צעירים חובבי החי, שבסיסה היה הגג ברחוב מזא"ה בתל אביב. כנראה זה קרה בשנה האחרונה של בית הספר העממי.

בבית הספר התיכון היו קשרים חזקים בין הילדים מאותה שכבה, ואני מתאר לעצמי, אם כי אינני זוכר בדיוק, שעוזי ואני נפגשנו בחצר בית הספר בהפסקות, וכך עוזי הצטרף לאצח"ה. היינו אז כעשרה ילדים, ומהר מאד עוזי, שהיה צעיר מכולנו בשנה ולכן הוא היה "נחות", התגלה כמישהו שמייצג את השפיות, שכן באותו זמן עדיין היינו מחוספסים ובוטים, והנה בא מישהו שהוא לא כמונו, אבל כל מה שהוא אומר makes sense. וכך קרה שבהשפעת עוזי אני חושב, איתן נטש את הרוגטקה, ופינת החי הלכה והתפתחה עד שתפסה מחצית מהגג, וזה ללא רוגטקה, אלא כתוצאה ממסגרת מובנית של סיורים מחוץ לעיר (היום כל המקומות הללו הם בתוך העיר) ומציאת חיות כמו צבים, נחשים, וקיני ציפורים שהיינו לוקחים את הגוזלים ומגדלים אותם בפינת החי. צריך לציין שרק עוזי ואני למדנו בתיכון עירוני א' ושאר חברי האגודה היו מארגון אהל לשעבר שלמדו בבתי ספר תיכוניים אחרים, וגם כאלה ששמעו עלינו ב"שכונה" והצטרפו. היינו מסגרת די מלוכדת וביקרנו כל אחד בביתו של האחר, וידענו הרבה אחד על השני. כך ידענו שעוזי הוא עילוי (כן, השתמשנו אז במונח הזה ולחילופין עוזי היה גם "גאון", אך בפרוש לא "חביב המורה"), ושכל הציונים שלו, בכל מקצוע, היו "מעולה". ידענו שהוא יודע לכתוב מצוין וגם התארחנו בביתו והתפעלנו מיכולתו בפסנתר. אפילו עשינו כמה פעמים שלישיה – עוזי פסנתר, איתן כינור ואני קלרינט. עוזי נעשה אצלנו אוטוריטה "מקצועית". כל מה שהיה במחלוקת בינינו בתחום "חובבות החי", עוזי היה הפוסק, לא משום שאמר דברים בפסקנות, אלא בדיוק ההפך: עוזי מעולם לא דיבר בפסקנות ובהתלהמות, אבל דעתו נשמעה מתוך ההיגיון שבה ודווקא מתוך השקט והצנעה שאפינו את אומרה.

אז מצד אחד עוזי היה בינינו לא "הפרופסור" (שהיה אז כינוי הערצה וגנאי כאחד) אלא הסמכות המפשרת, הקובעת, והמסכמת. וזה מוזר מאד. מדוע? כי בדבר אחד עוזי היה בינינו נחות לחלוטין – לא היו לו אופניים. לפיכך עוזי לא היה משתתף בטיולי האופניים שלנו. בכך הוא נעשה "פחות" מכולם, כי באמצעות האופניים הגענו גם רחוק, וצריך לזכור שהיו אלה הימים שלאחר מלחמת השחרור, והיו אז "מסתננים", וגם אזורים ממוקשים רבים. וכאן בא גם העיקר – שאלנו את עוזי מדוע אין לו אופניים ולכן אינו מצטרף לטיולים היותר מסוכנים שלנו, ועוזי ענה "אמא שלי לא מרשה לי". זה היה מאד לא צברי (אני לא כותב "לא ישראלי" כי אז עוד לא בדיוק הפנמנו שאנחנו "ישראלים"). נדמה לי, אם כי איני בטוח, שהתהלכו שמועות שעוזי מנגן כל כך טוב בפסנתר משום שאמו מכריחה אותו להקדיש זמן רב לנגינה. זה לא כל כך הפריע, כי כמה מאתנו היו באותו מצב...

אם אינני טועה בסופו של דבר גם לעוזי היו אופניים, אם כי אינני בטוח בכך, כי ככל שגדלנו כך ביצענו יותר ויותר טיולים למקומות שאז היו מחוץ לטווח האופניים אלא שימוש בתחבורה הציבורית, וגם השיא של פעילותנו היה במחנות העבודה כל קיץ בקיבוץ חולתה בהם חרשנו את עמק החולה והתוודענו לעולם החי העשיר והמופלא שהיה בו אז. לאצח"ה הייתה מועצה עם ועדות, שאחת מהן הייתה "ועדת סיורים וטיולים" שאיתן עמד בראשה, ו"ועדת חינוך" שעוזי עמד בראשה, והיא כללה גם את "תוכנית הלימודים" של קבוצת ה"קטנים". נדמה לי שהחל מהכיתה השישית קיבלנו ילדים מהחמישית והם הוו את המחזור השני של אצח"ה. אורה צ'רנוב ומיכל הורביץ היו במחזור ה"קטנים", ואם איני טועה עוזי היה המדריך או אחד המדריכים של קבוצה זו.

אולי אסיים כאן את סיפור אצח"ה, בכך שלאחר שהתגייסנו לצבא עם סיום התיכון, קיבלנו מעיריית תל אביב חדר בבנין המסגד ביפו, על חוף הים, ובו התקיימו ה"פעולות" של שני מחזורי "הקטנים" של אצח"ה, וייתכן שעוזי היה זה שקיים את פעילות אצח"ה באותו בנין. כי בגלל גילו הצעיר לא גויס כאשר אנחנו גויסנו. זכור לי שבכל אחת מחופשות השבת שלנו, מי שהיה בחופשה היה מגיע ביום שישי בערב ל"פעולה" של אצח"ה באותו בנין. סיפור אצח"ה נפסק בהדרגה עם שחרורנו מהצבא וכניסתנו לאוניברסיטה. אפשר אולי לסכם שה"פעולות" של אצח"ה היו במתכונת פעולות כל תנועות הנוער, כאשר הנושא היחיד על הפרק היה טבע, ביולוגיה, וטיולים בארץ. התרומה המשמעותית ביותר לעיצוב רובנו (מהמחזור הראשון, שעוזי היה מעמודי התווך שלו) היו מחנות העבודה בחולתה, והחדירה אל תוך ביצת החולה על כל מסתריה ומסתוריה, וכל זאת בטרם הייבוש כמובן. ייזכרו לטוב גם מוסה גרשוני ועוד מורה של חולתה ששכחתי את שמו, וגם פטר מירום, שלשה חברי קיבוץ חולתה שלקחו על עצמם להדריך וללמד את הקבוצה המוזרה הזו של ילדים עירוניים שללא כל מבוגר או מסגרת ממוסדת של תנועת נוער, הגיעו למחנה עבודה בחופשת הקיץ של כל אחת משנות לימודיהם בתיכון.

עוזי התייחס לפעילות באצח"ה ברצינות תהומית. עשינו פעם "דיון" בשאלה אם יצורים חד-תאיים הם חיות או צמחים, והיו דעות חצויות, ועוזי היה המפשר. דיון זה היה דרוש על מנת לקבל החלטה מי מאיתנו אחראי על איזו קבוצת של יצורים. עוזי קיבל על עצמו את החרקים, שעבור רובנו הם "לא נחשבו". למחרת ההחלטות על "חלוקת העבודה" עוזי נפגש עמי בחצר בית הספר בהפסקה ואמר לי קודם כל "היה אתמול דיון יפה מאד". אני זוכר זאת היטב כי גם הערכתי זאת אז מאד, כי לפרגן זה לא היה אז באופנה כלל, אלא ההפך, מציאת פגמים באחר הייתה מצויה יותר. לאחר מכן שאל עוזי אם עיסוקו בחרקים צריך לכלול גם את אלה הקטנים והקטנטנים שמוצאים אותם בבתים, או שאנחנו עוסקים רק בחרקים "בטבע", שהרי בתים אינם טבע. עד אותו רגע, זכור לי, לא חשבתי על זה. ואינני בטוח היום מה היה סופה של השיחה הזו, פרט לכך שעוזי אמר – אם זה מה שהחלטנו, אז כך אעשה.

ואמנם, עוזי עשה הרבה, אף מעבר למצופה. מסתבר שעוזי, בלי קשר אלינו, הלך להרצאות שנתנו לציבור הרחב בהזדמנויות שונות. עוזי ידע על קיומן משום שהוא היה קורא המון, ותמיד ידע מה מתרחש מסביב, גם בלי ש"הודיע" על כך ברבים. בזמננו פורסמו מספר ספרים זואולוגיים של פרופסור בודנהיימר מהאוניברסיטה העברית, ואת רובם בלענו בשקיקה. אך רק אחד מאיתנו, וזה עוזי, הלך לשמוע הרצאה לציבור של בודנהיימר, וזכור לי שעוזי סיפר לי שגם שאל אותו שאלות כשניגש אליו בתום ההרצאה. בנסיבות אלה עוזי יצר גם קשר עם אנטומולוג ידוע מאד בזמנו, פרופסור ביטינסקי-זלץ מאוניברסיטת תל אביב הצעירה אז, והוא עשה את הלא יאומן- ארגן סיור שבת לשטח, ללימוד חרקים, בהדרכתו של פרופסור ביטינסקי. זה נשמע היום הזוי, שפרופסור מאד מבוגר אז, יוצא עם חבורת ילדים בני 15, לסיור של יום שלם בשדה, ומראה להם כיצד מוצאים, אוספים ומגדירים חרקים, וכל זאת ילדים אותם לא ראה קודם מעולם ואין לו שום קשר איתם, פרט לעוזי. עוד זכור לי שעוזי היה היחיד בינינו שקנה וגם קרא וגם לימד את כולנו מתוך ספר אנטומולוגיה בעברית, גם כן של אותו בודנהיימר.

כאשר הייתי בצבא ועוזי היה סטודנט (כאמור, כי היה צעיר מאתנו בשנה), הייתי "עולה לרגל" בחופשות שלי כדי להיפגש עם עוזי ואיתן (שלא גויס מפאת "רשרוש בלב"), שלמדו בשנה הראשונה באוניברסיטה וגרו בחוות הלימוד (ליד ארמון הנציב). שתיתי אז בצמא את סיפורי עוזי על הלימודים, סיפורים שהבשילו אצלי את הרצון ללכת ללמוד באוניברסיטה, וזאת למרות שכאשר סיימתי את בחינות הבגרות הבטחתי לעצמי שיותר לא אראה בית ספר כל שהוא...

היה זה אך טבעי שכאשר הגעתי לאוניברסיטה מצאתי את עצמי באותה מגמה ומחלקה בה עוזי למד, שנה אחת מעלי. עוזי פנה לכוון הגנטי, הצטיין בכל לימודיו באוניברסיטה בדיוק כמו שהיה בתיכון, מה שכבר לא הפתיע כלל. הוא עשה את המסטר שלו אצל פרופסור יעקב ורמן, ששניהם העריצו זה את זה, ולא בכדי. זאת כי גם פרופסור ורמן, שהיה מומחה בעל שעור קומה עולמי בציטולוגיה, אשר המיקרוסקופ היה כלי העבודה שלו, היה איש שדה שהכיר את עולם החי של ישראל, ובעיקר את החרקים, על בוריים. לא פלא שעוזי, אשר "התמחה" בחרקים באצח"ה, מצא את ורמן כמדריכו. אבל ורמן התעניין אז דווקא במכרסמים ובאבולוציה שלהם, שניתן לפענחה באמצעות המבנה הכרומוזומלי של המינים השונים. אני חושב ש"מורשת" אצח"ה הביאה את עוזי לעבודת שדה מאומצת, קפדנית, סבלנית וממושכת, על המכרסמים של חירבת סעידה, או היום חורבת סעדים. עבודת הגמר של עוזי שיקפה את איפיוניו – יסודיות, התמדה, חריצות, ונחישות, והמון המון ידע הנרכש בקריאה ולימוד, שלפחות על פניו נראו כאילו הם מושגים בקלילות. מדובר באתר שהנגישות אליו הייתה קשה ובפרישת מלכודות ובדיקתן – עבודת שדה תובענית במשך חודשים רבים. השתתפתי בכמה גיחות של עוזי לעבודה זו, והערצתי את הסדר והדייקנות במערך הלכידה והבדיקה של המכרסמים שביצע באתר זה.

עם כל יישוב הדעת של עוזי, השלווה בה ביצע מטלות כבדות, העדר מוחלט של התנשאות והבלטה עצמית, עוזי לא בחל בהרפתקאות. אצח"ה כבר התפזרה, אך אנחנו עשינו הרבה דברים בשנים. ביקרנו אחד אצל משנהו בשטחי המחקר בשדה, והחלפנו דעות על מה שקראנו, גם אם דרכנו המדעית לא הלכה באותו התלם. בעיקר זכורים לי שני מסעות שעשינו שנינו יחד. האחד – ניסיון ללכת מאילת לנווה המדבר בסיני – עין פורטגה, וזאת כאשר הנסיגה של ישראל מסיני ב- 1957 (לאחר מבצע סיני) הייתה בעיצומה והשטח בו נמצא הנווה כבר הוחזר למצרים. עוזי ואני הסתמכנו על גמל שהייתי אמור לקבל מחבר בבאר אורה, גמל שהיה אמור לשאת את התרמילים שלנו במסע. גם החבר שנתן לי את הגמל היה הרפתקן לא קטן ששילם על כך בחייו (הליכה לפטרה), אך זה היה אז באופנה, וגם עוזי נשבה בה. סיפור הגמל ארוך מדי אך אומר שבמקום עם גמל, הלכנו ברגל, עקפנו את מחסום טאבה של אז בהליכה דרך שדה מוקשים, נכנסנו לסיני, תפסנו טרמפים בשטח שעדיין היה בשליטת ישראל, וחיפשנו באר מסומנת במפה, שהייתה אז אתגר למטיילים רבים, אך אנחנו היינו בין היחידים שהצליחו לגלות אותה. הרפתקה אחרת, לא מסוכנת, הייתה חיפוש נואש אחר מקום דגירה של הציפור הנדירה ביותר בארצות הברית של אז (שנות השישים), כאשר יצאנו בעוד לילה מאן-ארבור וחזרנו קרוב לחצות, את הציפור הזו לא ראינו אך כן ראינו תופעת טבע נדירה אחרת, וזה "זירה" שבה ציפורים מקבוצת התרנגולות רוקדים ומתכתשים כדי למצוא חן בעיני נקבות המגיעות לצפות בזירה. כך גם זכור לי מסע משלחת מדעית קטנה לנגב בראשות ורמן, בה עוזי נהג בג'יפ שלנו ובקור רוח בלתי נתפש הוריד את הרכב הזה דרך מעלה הסיירים, נתיב מסוכן ביותר, שכאשר הגענו לתחתיתו יצאנו באנחת רווחה, הסתכלנו במצוק שדרכו נהג עוזי, ורמן אמר – תארו לעצמכם את המתכנן של המעלה הזה, מה חשב לעצמו כשראה את המצוק ונאמר לו להעביר דרכו רכב! לא זכור לי שמישהו מאתנו הגיב, וגם לא עוזי, שלא נכר בו שום זיז פנים, לא של פחד וגם לא של השג הראוי לציון כל שהוא. 

לבסוף, בתקופת היותנו מרצים צעירים וטריים באוניברסיטה העברית, עוזי בגנטיקה ואני בזואולוגיה, עם חזרתנו מלימודי האקולוגיה בחוץ לארץ. יחד עם דני כהן ונפתלי תדמור, הקמנו את המסלול לביולוגיה סביבתית ולימדנו את הקורסים הבסיסיים באקולוגיה מודרנית, כשעוזי לוקח על עצמו את החלק היותר רציני – הבסיס הגנטי של האקולוגיה, גם במחקר וגם בהוראה. יחד הגשנו הצעת מחקר על ההתנחלות של מינים ימיים בים התיכון, לאחר הגירה מים סוף, דרך תעלת סואץ, וזכינו במענק נכבד. גייסנו מספר רב של תלמידי מחקר משותפים, וכתבנו יחד את דוחות המחקר המשותף ומאמרים מדעיים שנבעו ממנו. גם כאן למדתי להעריך בדיוק את מה שאפשר היה להעריך בעוזי בהיותו ילד – דייקנות, יסודיות, סקרנות, אוריינות, ומעל הכל – צניעות, ושילוב זה של תכונות הקנה לכל מה שיצא ממוחו ומפיו של עוזי אמינות ומוצקות. לפיכך, מה שקרה לעוזי בשנותיו האחרונות היה בבחינת אנטיתזה של כל מה שהיה עוזי בשבילי ובשביל אחרים קודם לכן. המשפט האחרון אותו שמעתי מפיו של עוזי כשנפגשנו באקראי ובאופן בלתי צפוי בחדר המתנה בבית חולים הדסה עין כרם היה "שלומית, הנה אוריאל, זה אוריאל!" והוא הולך איתי עד היום כשאני נזכר בדעיכה הבלתי נתפשת של חבר ואדם שלא היה שני לו עבורי.

 

לקריאת מאמרו של עוזי ריטה "אבולוציה בראי חומצת הגרעין" מתוך כתב העת "מדע" לחצו כאן

לקריאת מאמרו של עוזי ריטה "האם מהווה ההנדסה הגנטית סיכון אקולוגי?" מתוך ירחון המשרד לאיכות הסביבה 1994 לחצו כאן

 

לקריאת מאמרו של עוזי ריטה "ה- DNA המיטוכונדריוני בבעלי חיים" מתוך כתב העת "מדע" 1989 לחץ כאן

 

לקריאת מאמרו של עוזי ריטה "מדע האבולוציה וסיפור בריאת העולם" מתוך העלון למורי הביולוגיה 1985 לחצו כאן

לקריאת מאמר של עזריה אלון על הקמת החברה להגנת הטבע שעוזי מוזכר בו לחצו כאן